יום שבת, 21 בנובמבר 2009

קהילה מתפוגגת בלוד

סוגיות של זהות בפרספקטיבה של שלושה דורות בעיר מעורבת, במדינה גזענית. תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקווה לאומנות. ולסיום גם על הקרן להתחדשות העיר לוד.


כשנכנסים לחלל המרכזי במוזיאון פתח תקווה לאומנות כאילו צועדים לתוך כנסייה. חשוך, ברקע צלילים של עוגב, תמונות מוארות חלושות על הקירות וממול - עבודות וידאו של במת הפולחן המרכזית.


התערוכה "גאורגופוליס" של דור גז (אוצרת דרורית גור אריה), עושה את העבודה. היא מרגשת. היא גורמת לנו לחשוב. העבודות עצמן, מלאכת האוצרות ועיצוב התערוכה מתלכדים לאמירה שלמה וחזקה. גז מספר את סיפורה של קהילה נוצרית יוונית בעיר לוד. קהילה שהיא "מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט". ולחילופין הם גם וגם וגם. גם נוצרים, גם ערבים. גם ישראלים גם פלסטינים. גז מציג תהליך התפוררות של נכסי הקהילה הנוצרית יוונית בלוד. צילומים חשוכים של שרידי מבנים, עבודות וידאו בה נראה איש הדת דורש ביוונית ובן הקהילה עומד על ידו ומתווך את השפה לערבית. חברי הקהילה אינם דוברי יוונית, אלא ערבית ועברית. שפת הכנסייה יוונית. באופן אירוני גם הכנסייה שלהם מתנכרת להם.

בחלקה השני של התערוכה ארבע עבודות וידאו של שלושה דורות.
בסרט ראשון, הסבא יעקוב מונייר, מדבר בערבית ובעברית לסירוגין. על הכיבוש הישראלי של שנת 1948 ועל זהותו כחלק משרשרת דורית ארוכה.
בסרט שני, בן דור הביניים מופיע לבדו בפריים ומנסה לתאר את זהותו כישראלי בן הארץ. הוא מדבר עברית רהוטה אך מופרע כל העת עלי ידי הערות ביניים בערבית של אשתו ובנותיו שרק קולן נשמע מחוץ לפריים. סוגיית הזהות גורמת לו לשוב ולהיאנח. כאילו אומר: מי אני? לא פשוט.

בעבודת הוידאו האחרונה "(ס)מירה", מופיעה בת הדור השלישי במשפחת מונייר. בחורה מקסימה בשנות העשרים לחייה. סטודנטית שמתגוררת ועובדת כמלצרית בירושלים. היא מתארת אירוע בו התבקשה על ידי מעסיקתה לחתום על החשבונית לסועדים בשם בעל צליל עברי. סימה ולא סמירה. הסיטואציה חזקה ומרגשת אותה ואת הצופים. האם תסכים לשנות את שמה וזהותה? מדוע הלקוחות נחרדים לגלות שהמלצרית היפיפיה היא ערביה ולא יהודיה כמו שחשבו? מדוע בעלת הבית לא מוכנה לקבל את הצעירה הישראלית כל כך כמו שהיא? היא מבקשת ממנה להעמיד פנים. יש כאן תחושה של הונאה מכל הכיוונים. הסרט הזה נוגע באופייה האמיתי של החברה הישראלית. כמה אנחנו צבועים. הוידאו מהדהד לימים רחוקים ומעורר מחשבות על שחשו יהודים כמיעוט בחברה אנטישמית אחרת, מספר דורות אחורה. צמרמורת.

כמובן שאני ממליצה לבקר בתערוכה. 5.11.09 - 5.2.2010. כדאי להגיע למפגש הבא עם האמן דור גז. בשבת 30 לינואר 2010. היום בתערוכה, האמן דור גז (משמאל)

המבט על קהילה זו בלוד הזכיר לי יוזמה מעניינת בעיר - הקרן לפיתוח לוד. הקרן קמה בשנת 2008 ופועלת "להחזיר עטרה ליושנה" ולהשיב לעיר את זהרה כבירה רב תרבותית. עו"ד אביב וסרמן נקרא על ידי ראש העיר והקים קרן חדשה שתפעל לטובת העיר, תרבותה ופסיפס תושביה. האתגרים שלהם לא פשוטים. נקווה שתצלח דרכם.




2 תגובות:

  1. מעניין מאוד! את כל זה הספקת היום?

    השבמחק
  2. כמה הערות:
    1. אי אפשר להיות גם ישראלי וגם "פלסטיני". מי שקורא לעצמו "פלסטיני" שולל את הישראליות ומי שהוא ישראלי בהכרח שולל את הישות המלאכותית הזו שהיא פרי המצאה בת 60 שנה שנקראת "פלסטין".
    2. מה לעשות והעולם הערבי כ ו ל ו הכריז מלחמת השמד על ישראל וממשיך במאמציו אלה גם ממש ברגעים אלה שאנו דנים על "גזענות"? האם אין זה טבעי שאנשים יחושו מאויימים בעצם הנוכחות הערבית כאן, כשהם יודעים שאלה לא רוצים אותנו כאן?
    3. הנוכחות הערבית בארץ ישראל קיימת רק מהמאה ה-7, עם הכיבוש הערבי. כל אותה "שושלת רב דורית" היא יצירתו המובהקת של כיבוש זה, שנוספו עליו מהגרים מארצות ערב שבאו לארץ במאות ה-17, ה-19 וגם במאה ה-20. כלומר, לא בעם ילידי מדובר כאן אלא בעם שהשתלט על ארץ לא שלו.
    4. הנוצרים הערבים נטלו על עצמם במודע את נושאי "דגל המאבק" נגד ישראל והריבונות היהודית בארץ ישראל. די אם נזכור רבי מחבלים כגו'רג' חבש ונאיף חוואתמה ומלבד קבוצה אחת, משפחת אבו-ע'וש, כמעט כל הקהיל הנוצרית בארץ השתתפה באופן פעיל במלחמת ההשמד של הערבים נגד ישראל הן בפרעות 1936-9 והן בראשית מלחמת העצמאות.
    5. לוד כ"בירה רב-תרבותית"? באמת. לוד נוסדה בידי יהודים, היתה מרכז יהודי חשוב עד הכיבוש המוסלמי וכעת חזרה להיות עיר ישראלית. בימי הכיבוש המוסלמי והשלטון הטורקי היתה עיר עלובה, שחיה בצידה של רמלה (שהיא, אגב, העיר ה י ח י ד ה) בארץ ישראל שנוסדה בידי המוסלמים) ורק החלטת הבריטים להקים לידה שדה תעופה גדול העניקה לה מעט חשיבות.
    6. אם אכן נכון הסיפור שמישהו דרש מאותה מלצרית לשנות את שמה, זהו מקרה חמור שצריך להגיש עליו תלונה במשרד העבודה.
    7. קל מדי לנופף בדגל המהוה של "גזענות" ולהשוות את מצב הערבים פה עם מצב היהודים באירופה בעבר. האמנם זה המצב? אם כך, מדוע הערבים פה מתייצבים על רגליהם האחוריות כשמזכירים את האפשרות שהגבול של ישראל יועתק מערבה ולא יכלול אותם בתחומי ישראל (כפי שהציע אביגדור ליברמן? הצעה מטופשת כשלעצמה, אך זה נושא לדיון אחר)? אם אנו כל כך גזעניים וחשוכים, מדוע מנהלים ילדי הילדים הזרים מאבק עיקש להישאר פה? מדוע כחצי מיליון פליטים (מוסלמים!) מאפריקה נאבקים ומוכנים לסכן את חייהם כדי להגיע לפה?

    השבמחק