יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

כיצד מבשלים קשר עם הקהילה?

בכל מיני דרכים.
קצת לפני צום יום כיפור, הנה דוגמא ראשונה לדרך בה שפים בולטים עושים קשרי עסקים קהילה.

קחו את רייצ'ל ריי לדוגמא. איך ניתן להגדיר את הסגנון שלה? עממי, משפחתי... אמריקני עם שורשים סיציליאנים. הרבה פסטה וגבינה צהובה. היא מכוונת לעקרות בית או לנשים עובדות ממעמד בינוני ובינוני נמוך, בעידן שבו אין לנשים הרבה זמן, אין ממש הרבה כסף או עזרה וצריך להאכיל את הילדים. ריצ'ל ריי נכנסת לבית הבורגני האמריקני ו"בקלי קלות" מביאה את העולם שלה. היא מככבת בתכניות טלוויזה משל עצמה מזה מספר שנים ומאז התעשרה והפכה למותג ענק. ספרים, אתר אינטרנט, מגזין וגם - כנראה אי אפשר בלי- קרן פילנתרופית.

הטבחית ואשת הטלויזה רייצ'ל ריי מתקשרת עם הלקוחות הוירטואליים והטלוויזיונים שלה דרך הבטן. היא מלמדת לבשל ארוחות עתירות פחממות ושומנים, בטענה שהן טריות, מהירות ובמחיר שווה לכל נפש. לצד זאת, היא מכריזה שהקימה קרן לחינוך תזונתי ולהשבעת רעבים. מעבר לתרומתה ולמעורבותה האישית בקרן, היא נותנת הזדמנות לצופים להשתתף במעשה הצדקה. היא קוראת להם לרכוש מוצרים ממותגים בשמה, כלי מטבח כמובן, כאשר הרווחים מופנים לקרן שהקימה. מהיוזמה העיסקית פילנתרופית הספציפית הזו כולם מרוויחים: הקרן, נהנית מההכנסות מהמכירה, הציבור מקבל כלים במחיר הוגן והרגשה שהוא שותף למעשה טוב והאשה רייצ'ל ריי- מקדמת את המותג העיסקי שלה.

המסר המרכזי של הקרן הפילנתרופית, יאם- או , שהקימה רייצ'ל ריי באביב 2007 , הוא שאיפה לשנות את העולם או למעשה "לעודד ילדים ומשפחות לפתח מערכת יחסים בריאה עם אוכל ועם בישול", אבל בפועל הוא עוסק לא מעט בקריאה להתגייסות לתרומה ישירה, מיידית, עזרה ראשונה ולא שינוי חברתי - להשביע אנשים ומשפחות רעבות בארה"ב. אשת המכירות המיומנת משתמשת בקרן גם כדי לעשות מעשים טובים וגם כדי לקדם את הדימוי של המותג העיסקי שהקימה.
בחירת הדרך הספציפית של רייצ'ל ריי לתרומה לקהילה- הקמת קרן פילנתרופית, היא דרך מסורתית, שגרתית ובטוחה, אבל בהחלט מתאימה למסר המותג שלה: מותג כל אמריקני, משפחתי ועממי.

עוד דוגמאות? אחרי הצום.
שתהיה שנה של מעשים טובים.


















יום חמישי, 24 בספטמבר 2009

הסיפור על קשרי עסקים וקהילה

נתחיל בשתי נקודות תצפית ונתבונן בשני סיפורים מרכזיים: סיפור על קהילה. סיפור על עסקים. בשאיפה יתרחש כאן גם החיבור והמפגש ביניהם.
אבל בגובה העיניים. כי למעשה הסיפור שמרתק אותי הוא אנחנו: הלקוחות, השכנות, העובדים, הצרכנים והמשקיעים. וגם התרבות שלנו והדרך בה היא מכילה את המפגש הזה של עסקים וקהילה.

האם יש דרך נכונה למפגש בין עסקים וקהילה? האם המפגש הזה משפיע? כיצד? על מי? אילו עסקים עושים קשרי קהילה נכון ואפקטיבי? מה עובד? מה סתם יחסי ציבור? מה כדאי ומה לא כדאי לעשות בקשרי עסקים קהילה? איך מחברים עסקים לקהילה וקהילה לעסקים? כל זאת כאן מכאן ואילך.

אבל למה אני כותבת ולמה עכשיו?
מריל סטריפ משחקת על מנת לזכות באוסקר בסרט החדש ג'ולי וג'וליה. הסרט, שיצא הקיץ לאקרנים בארה"ב, ויגיע לארץ כנראה בקרוב, מביא סיפור של תרבות אמריקאית בשנות החמישים ובשנות האלפיים. במקביל. סיפורה של כוהנת הבישול האמריקאית, ג'וליה צ'יילד וסיפורה של ג'ולי פאוול, בלוגרית צעירה בזמננו. שתיהן חושבות על אוכל, מבשלות וכותבות על אוכל. הסרט, סרטה של נורה אפרון, עשוי לא רע בכלל, מצחיק לפרקים, מעט מתקתק אבל בהחלט מעורר תיאבון. במקרה שלי - תיאבון לכתיבה.